כונכיה – חלק גלוי, וחלק נסתר, בחוץ צורה יפה המרמזת על הספירלה שנמצאת בפנים, על חיים שהיו ועתה נשארו עקבותיהם.
ובפנים – הלא ידוע, הנסתר, שניתן להקשיב לו ולשמוע רחש חרישי, מלא סוד.
ובטיפול – גם חלק גלוי, למשל הכאב בשכמה, בצואר, בזרוע.
ויחד המטופל ואני מחפש את הלא ידוע – מודע יש שם כאב? איך להרפות את הכאב?
והנסתר מתחיל להתגלות, קשה להרפות, יש מתח.
המתח הזה, הכאב הזה, שלרוב רוצים להזיז, להעיף הם הפתח – שם אני מנסה "לשים את האוזן" ולהקשיב.
ואז נשארים שם עוד, ומקשיבים.
מכבדים את הגוף. מכבדים את המקום שלא יודע איך להרפות. ולפעמים עולה ביקורת – נו די, כמה זמן אפשר לחכות, למה זה לא מרפה, למה נשאר כאב. האם זה בסדר שאי אפשר להרפות?
ומה הכונכיה אומרת על הביקורת? אם היינו אומרים לה, למה את לא מגלה כבר את הסוד? למה את משמיעה רק רחש חלש כל כך?
לזה היא לא עונה. עניינה במציאות, במה שיש.
ככה היא מחכה עד שנזכר שהביקורת רק מרחיקה, ואז חוזרים להקשיב.
מקשיבים למה שיש מעבר למתח, דרך נשימה, צומת לב, תנועה איטית, מדיטטיבית, קשובה.
ואז מתגלה הסוד – אפשר להרפות את המתח
לא בדרך הרגילה, אלא בדרך של הקשבה, של שהיה, של הסכמה להקשיב לנסתר.
השחרור מהכאב לוקח זמן, ספיראלי, נלמד ומוכל, כל פעם יותר ויותר.
הקולות של הגלים ממשיכים ללחוש ולפעמים גם מגלים הקשרים כמו איך הכאב בשכמה קושר למתח שנמצא בצואר. איך המתח בצואר קושר למתח שנמצא בתקופה האחרונה, ואולי הוא גם קשור לביטוי.
איך ריפוי קשור אל כל הנסתר הזה, איך משהו שהיה תפוס וכואב משתנה?
הסוד של הריפוי קשור להסכמה להיות במקום של הלא ידוע, של הנסתר.
אבל אולי את זה טוב יותר לתת לכונכיה לספר.