הטקסט המלא:

אל גדי הגעתי לאחר שנים של התמודדות עם כאבי מחזור מייאשים, שליוו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. הכאבים אמנם פחתו עם השנים אבל עדיין הותירו אותי חסרת אונים מול יומיים בחודש בהם אני מתהלכת כמו זומבי ומתקשה לתפקד בעבודה ובבית. מעבירה את השעות בעבודה בקושי, מגיעה הביתה וישר נכנסת למיטה עם בקבוק מים חמים.

בתחילת הדרך פניתי לרפואה הקונבנציונלית, שאפשרה לי לבחור בין שתי בררות – משככי כאבים או גלולות למניעת הריון. בתחילה בחרתי במשככי כאבים. ניסיתי את כולם, למען האמת – אני כבר לא זוכרת את השמות – נורופן, אופטלגין, אדקס, איזשהו כדור עם מרשם במיוחד, על אקמול לא היה מה לדבר – הוא לא הזיז לי בכלל. בסופו של דבר מצאתי את עצמי חיה על כדורי אדוויל למשך כמה ימים בחודש, משתדלת לשמור על מספר מקסימלי של שלושה כדורים ביום. מכדור לכדור לכדור. אחר כך, לקראת השירות הצבאי, כשהיה לי ברור שלא אוכל להעביר בכאבים לא צפויים את השירות, עברתי לאופציה היחידה שחשבתי שנותרה לי – הגלולות. לקחתי גלולות במשך עשר שנים, והן בהחלט הקלו על הכאב. כבר כמעט ולא הייתי צריכה לקחת משככי כאבים, אולי פעם בכמה חודשים, והכל הרגיש זוהר ונפלא, עד שהכל התחיל להרגיש פחות זוהר ונפלא. תופעות לוואי שונות ולא נעימות התחילו לצוץ מתחת לשטיח, ובשלב כלשהו הבנתי שדי ומספיק ותודה, והפסקתי לקחת גלולות. הכאבים חזרו. אמנם מעט פחות חזקים משהיו בעשור הקודם, אך בהחלט כאלו שלא מאפשרים תפקוד נורמלי והגיוני. וחזרתי לחיות על אדוויל.

ואז נחשפתי לרפואה הלא קונבנציונלית, ועל אף היותי סקפטית גדולה החלטתי שהתעלומה הזו שווה נסיון. הרי לא באמת היה לי מה להפסיד, חוץ מאת הכאב שלי, וזה היה הפסד שיכולתי לחיות איתו בלב שלם. אז פניתי לגדי, ושאלתי אם יוכל לעזור לי. התחלנו להפגש בערך אחת לחודש, לפעמים בדיוק בימים של הכאב ולעיתים בין לבין. גדי היה סוג של אמבולנס, 'היי גדי, כואב לי, מתי נוכל להפגש?' והוא התגייס במהירות מרשימה לאותו הערב, או ליום שלמחרת. לפעמים לדיקור, לפעמים לשיאצו (שבתחילת הדרך היה על גבול הבלתי נסבל, ורק לאחר כמה פגישות הרגשתי שהגוף שלי מתחיל להתמסר אליו).

השינוי היה איטי, אבל מורגש. הכאבים לא חלפו לגמרי, אבל התרחשו שני שינויים משמעותיים: עוצמת הכאבים פחתה, אבל השינוי המשמעותי יותר היה על ציר הזמן - משך הזמן של הכאבים התקצר משמעותית, מיומיים ליום וכמה שעות בדרך כלל, ונזקקתי לכדור אחד בכל חודש, אם בכלל. אמנם גם היתה זו בחירה שלי, להפחית את מינון השימוש בכדורים, אבל התחושה היתה שאני יכולה לשאת את הכאב הזה שנשאר, שזה בסדר, ושכדור אני יכולה לקחת רק כשאני צריכה לתפקד ב- 100%, בשעות העבודה. אז לא, אני עדיין לא מהבחורות של הפרסומות, שהמחזור שלהן בא והן הכי מאושרות בעולם. אני עדיין מתבאסת ועדיין כואב לי ולא נעים ועדיין אני מחכה שזה כבר יעבור. אבל, נכון להיום, הכאב הוא משהו שאני יכולה לחיות איתו, ולפני חמש עשרה שנה זה לא משפט שחשבתי שאהיה מסוגלת להגיד.