תקווה ואמונה - בסיס לריפוי

August 29, 2014

 

מטופלת מגיעה לקליניקה. היא אומרת "הגוף שלי הרוס" - כבר שנים היא סובלת מכאבים. בצילומי הרנטגן רואים שיש פגיעה בחוליות וכמה פריצות דיסק.

אני שואל את עצמי בזמן הטיפול: האם אני מאמין שהיא יכולה להרפא? ועוצר ושואל שוב: האם אני מאמין שיכול להתרחש אצלה שינוי?

לא מיד מגיעה התשובה. אני מחפש. האם יש בי חלק שמאמין? שיכול לדמיין אותה אחרת?

לבסוף הגיע כן. כן שקט, כן איתן.

אני שואל האם היא גם מאמינה בכך?

 

אני רוצה לשתף בכמה דברים שעלו מהשיחה בינינו.

 

מי מהשתיים קורבה יותר להווה תקווה או אמונה?

חשתי שהאמונה היא בהווה שלי. התקווה תלויה אי שם בעתיד.

האמונה היא העוגן שלי. שהעוגן יציב, אני יכול להפליג אל העתיד בתקווה.

 

בלי האמונה אני יכול לקוות שמצבה של ל. ישתפר אך לתקווה זו יש טעם חמוץ. כאילו מראש אבודה. כאילו מראש לא נתתי לה סיכוי להתממש.

אני יודע שלשינוי דרכיו שלו ועיתו שלו, אבל רק ששמעתי את ה"כן" בתוכי יכלתי להרגש אותו מתקרב. הרגשתי שיש טעם אחר. אפשרות חדשה. שאני יכול "לטפל"

 

האמונה ביכולת להרפא פותחת את הדלתות הנסתרות של השינוי.

 

ומעניין היה מה היה קורה אם היו מבצעים גם ניסויי פלצבו הופוכים ע"י קבוצת ביקורת שלא מאמינה שתרופה מסויימת יכולה לעזור לה. אולי כך היה אפשר לראות מה יכילותה "הכימית" בלבד.

 

והנה השיר ששרתי לעצמי כשנכנסתי לקליניקה

Please reload

רשומות מפורסמות

צוק איתן - בין גמישות לנוקשות

September 5, 2014

1/2
Please reload

רשומות חדשות

December 5, 2015

Please reload

ארכיון
Please reload

Search By Tags